רוני שלנו לא קידר, ואם אתם חושבים שזה הזיז לו אתם טועים! עד מהרה הוא​​

הבין שהוא הגיע לצבא, ומהר מאוד ניסה להיכנס למסגרת. ...

קצת 'פעור', ולכן הוא היה הבחור הכי מקודר במחלקה. לא היה עובר יום שבו רוני שלנו לא קידר, ואם אתם חושבים שזה הזיז לו אתם טועים! עד מהרה הוא

מאז שרוני הגיע הוא רצה את רובה ה'נגב'. פשוט חלם עליו. רוני אמנם זכה בו, אבל לא הספיק לירות בו. 'נגביסט' לא בוחרים סתם כך, נגביסט צריך להיות אדם שהמפקדים סומכים עליו, בוטחים בו, בחור עם כושר סחיבה טוב. ורוני היה סוחב במסעות כמו פנתר. אף פעם לא הראה את סבלו, לא קיטר על שום מסע וקדר, והיה אומר בסוף 'היה סבבה, לא חפיף'. כך שאם ה'נגב' הגיע למישהו, זה אך ורק לו.

היו רגעים שבהם היינו נכנסים לשביזות ונהגנו לעשן ולדבר שטויות. ניסינו להכיר אחד את השני יותר טוב. כך, ערב ערב בשעת ת"ש היינו מעבירים מאחורי הפריקסטים את הזמן, מעשנים או מדברים על דיסקוטקים, בחורות, מכוניות, מוזיקה, והיינו מזכירים הרבה את סיני. תמיד אמרנו שברגע שנסיים את הצבא ניסע כל החבר'ה לפחות לשבועיים לסיני כדי לנקות את הראש. ובזמן שאנחנו מדברים, איך לא, אנחנו מפרקים חטיפים ששלחו ההורים בחבילות.

לקראת סוף הטירונות, בשבוע חינוך, רוני יצא הביתה. ראינו את פניו בפעם האחרונה, נפרדנו לשלום, ומאז לא ראינו אותו עוד. רוני לעולם לא ייעלם מזיכרוננו. אנו עדיין זוכרים ומתגעגעים אליך. קשה לנו בחסרונך רוני, אך כשאנחנו נזכרים בך אנחנו אוזרים כוח וממשיכים, כי אנחנו יודעים שזה מה שהיית אומר לנו לעשות.

אז תדע שאנחנו מסיימים עכשיו מסלול בגאווה, שגם אתה כלול בו. אוהבים וזוכרים."

לזכרו של רוני כתבה רותי שמלשוילי, בשם אמו, את השיר "חייל שלי": "היית כל כך קטן / לא ידעתי שסופך יהיה כה מר / הלכת לך למקום כל כך רחוק / שאותך בקושי יכולתי לראות / היית בא פעם בשבועיים / והיו מקרים שהיית בא פעם בחודשיים / אך הייתה לי תקווה גדולה / שאתה תופיע בסוף השבוע הבא / טלפנת אליי ואמרת: 'אימא אני בא' / המילים האלה חרותות אצלי בנשמה / ציפיתי לך בכיליון עיניים / ולא ידעתי שאתה כבר בשמים / ופתאום שמעתי דפיקה בדלת / ובאו להודיע לי את ההודעה המצערת / שאתה כבר לא בין החיים / שאתה נמצא למעלה עם אלוהים / ועכשיו אני בודדה / מסתכלת על התמונות שלך / שהיית מלא חיים / אבל עכשיו אתה קבור מתחת לאבנים / ואתה נמצא שם למעלה עם כל הקרובים / איך אוכל לחיות בלעדיך / בלי להרגיש את ליטופיך / את חיבוקיך ואת נשיקותיך / אז הייה שלום רוני / הייה שלום חייל שלי / כי אותך אזכור עמוק בתוך נשמתי."

הספידו את רוני חבריו: "רוני, מי היה מאמין, רק אתמול התהלכת בינינו, וכעת מדברים עליך בזמן עבר. זה לא נקלט בהיגיון. החיוך שלך עדיין עימנו והצחוק עדיין מהדהד באוזנינו. אנו מחכים לרגע שבו תופיע ותאמר - 'יאללה חבר'ה חפיף', לרגע שבו תרים את האלונקה ותמשוך את החבר'ה. רק אתה ברגע זה יכול ומסוגל להוציא אותנו בחיוך הנערץ האומר ברגעים הכי קשים - חבר'ה."

כתבה איריס ג'נה: "אתה חסר והזמן עובר והגעגוע אליך רק גובר. אתה מת אבל משהו בך חי. אני חיה אבל משהו בתוכי מת. כל יום שעובר אתה חסר יותר, החיוך שלך, המבט המיוחד, מבט שכבר לא יחזור. הזיכרונות ממך לא נשכחים, וכל זיכרון ממך מלווה בצער ובגעגוע עמוק. עזבת אותנו והשארת חברים וחברות שאוהבים ומתגעגעים ובמיוחד משפחה, משפחה שאוהבת, משפחה מיוחדת.

עכשיו בוודאי סובבים אותך מלאכים שדואגים ושומרים עליך, דואגים שתהיה בעולם שכולו טוב, ואנו פה בעולם שכולו זיכרונות. זיכרונות מימים יפים יחד. חבר, לא נשכח אותך לעולם, תמיד תהיה איתנו."

במלאות שנה לפטירתו של רוני, הוסב שמו של גן הילדים "צופית" שבשכונת חב"ד בלוד ל"גן הילדים על שם החייל רוני מזור (מוזגורישוילי) ז"ל".

​

(דף זה הוא חלק ממפעל ההנצחה הממלכתי "יזכור", שנערך ע"י משרד הביטחון)